ביאור שטיינזלץ על מנחות צ״ה

1 ועוד מיתיבי מקשים על שיטת ר' יוחנן מברייתא אחרת, ששנינו כי כמין כעין צורת כוורת של קנים היה לה לדפוס בו נאפה לחם הפנים בתנור, שהיה הדפוס מחורר בדומה לכוורת הקנים, ודומה הוא כמין טבלא משטח מרובעת. משמע שצורת לחם הפנים היתה מרובעת! ומשיבים: אימא אמור בלשון ברייתא זו: כמין כוורת היה לה בתנור, ופיה חלקו העליון של הדפוס הריהו דומה כמין טבלא מרובעת, ואולם תחתיתו של הלחם אכן היה קדקד צר, וללא שולים.

2 ומעירים: תניא כמאן דאמר שנויה ברייתא כשיטת מי שאומר שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, דתניא שכן שנויה ברייתא: ארבעה סניפין של זהב היו שם, בשולחן הפנים, והיו הסניפים הללו מפוצלין מראשיהן, כמין קנים הדקרנין בעלי ענפים מרובים ומפוצלים היו, שכן סומכין בהן את הלחם, שהוא דומה כמין ספינה רוקדת.

3 א איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים בבית המדרש שאלה זו: האם לחם הפנים בזמן המשכן היה נפסל בשעת מסעות בני ישראל במדבר משום דין "יוצא", שהרי יצא מחוץ לקודש. שכן כשנסעו בני ישראל ממקום למקום במדבר, היו מפרקים את המשכן ונושאים את השולחן עם הלחם שעליו, או אינו נפסל במסעות? ונחלקו החכמים ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בדבר, חד אחד מהם אמר כי נפסל לחם הפנים במסעות, וחד ואחד מהם אמר כי אינו נפסל במסעות.

4 ומסבירים את נימוקיהם: מאן דאמר מי שאומר כי נפסל לחם הפנים במסעות — דכתיב שכן נאמר בסדר המסעות "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם" שם ב, יז, והרי זה בא להקיש חניה לנסיעה: מה בשעת חנייתו של המשכן — נפסל הלחם בפסול היוצא אל מחוץ לעזרה, אף בשעת נסיעתו של המקדש — נפסל הלחם בפסול יוצא.

5 ואילו מאן דאמר מי שאומר כי הלחם אינו נפסל במסעות — דכתיב שכן נאמר בסדר המסעות "ולחם התמיד עליו יהיה" במדבר ד, ז, ללמד שכל עוד הלחם על השלחן, ואף בשעת מסעות, הריהו בכלל "לחם התמיד", ובקדושתו עומד.

6 ושואלים: ואידך נמי והחכם האחר גם כן זה הסבור שאין לחם הפנים נפסל במסעות, ואולם הא כתיב הרי נאמר "כאשר יחנו כן יסעו", שהוקשה הנסיעה לחניה, ומעתה יש לפסול את הלחם בנסיעה משום יוצא! ומשיבים: היקש זה בא להורות לאידך גיסא לצד אחר: מה בחנייתו, כי כאשר לא יצא הלחם ממקומו ונשאר על שולחן הפנים — לא מיפסיל אינו נפסל משום יוצא. אף בנסיעתו כי כאשר לא יצא הלחם ממקומו — לא מיפסיל אינו נפסל. משום יוצא.

7 ושואלים לצד האחר: ואידך נמי והחכם האחר גם כן זה הסבור שלחם הפנים נפסל במסעות, ואולם הא כתיב הרי נאמר "ולחם התמיד עליו יהיה", ולמדנו מכאן כי כל עוד הלחם על השולחן, הריהו בקדושתו! אלא יש לומר באופן אחר את מחלוקתם זו של ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, ואמנם כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר לחכמים במה נחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי: כאשר הלחם מסודר על שולחן הפנים — דכולי עלמא הכל, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי לא פליגי אינם חלוקים, ולדעת הכל אין הלחם נפסל במסעות. אלא כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה בזמן שהלחם מסולק מעל השולחן קודם הנסיעה.

8 ואלו נימוקיהם: מאן דאמר מי שאומר כי נפסל הלחם בפסול יוצא — משום דכתיב שכן נאמר בסדר המסעות "כאשר יחנו כן יסעו", שהוקשה הנסיעה לחניה, ומעתה יש לומר: מה בחנייתו נפסל הלחם ביוצא, אף בנסיעתו מיפסל נפסל הלחם ביוצא.

9 ואילו למאן דאמר לדעת מי שאומר כי אינו נפסל הלחם במסעות — דכתיב שכן נאמר: "ונסע אהל מועד" — להורות כי אף על פי שנסע, עדיין אהל מועד הוא. ולכך, אין הלחם נפסל במסעות.

10 ושואלים: ואידך והחכם האחר הסבור שלחם הפנים אינו נפסל במסעות, נמי גם כן הכתיב הרי נאמר "כאשר יחנו כן יסעו", שמקיש הכתוב חניה לנסיעה, ללמד שבדומה לחניה, אף בנסיעה נפסל הלחם ביוצא! ומתרצים: חכם זה מפרש את ההיקש לאידך גיסא לצד האחר, ובאופן זה: מה בחנייתו — כי לא מפיק ליה כאשר לא הוציאו אותו, את הלחם מן העזרה, לא מיפסיל לא נפסל משום יוצא, אף בנסיעתו — כי לא מפיק ליה כאשר לא הוציאו אותו מן העזרה, לא מיפסיל לא נפסל משום יוצא.

11 ושואלים לצד השני: ואידך נמי והחכם האחר גם כן זה הסבור שלחם הפנים נפסל במסעות, ואולם הא כתיב הרי נאמר "ונסע אהל מועד", המלמד שאף בזמן הנסיעה קדושתו עליו, ולא יהא הלחם נפסל משום יוצא! ומשיבים: הכתוב ההוא "ונסע אוהל מועד" לא בא להורות לענין קדושת המשכן בזמן המסעות אלא לענין הדגלים הוא דאתא שבא, לגבי מקומו של אוהל מועד בין הדגלים בזמן המסעות.

12 ושואלים לצד השני: ואידך והחכם האחר שלמד מכתוב זה לענין קדושת המשכן בשעת המסעות, מאין הוא למד על מקום המשכן בין הדגלים בזמן המסעות? ומשיבים: דבר זה ממה שנאמר באותו הכתוב "מחנה הלוים בתוך המחנות" נפקא יוצא, נלמד.

13 ולאחר שהתברר מקור שתי השיטות, מיתיבי מקשים על השיטה הסבורה שלא נפסל הלחם במסעות ממה ששנינו בברייתא. ששנינו בשעת סילוק מסעות כשהיו מפרקים את המשכן וגוללים את הפרוכות — הקדשים נפסלין ביוצא, שהרי זה נחשב כיציאה אל מחוץ למחנה שכינה. והזבין שצריכים לצאת אל מחוץ למחנה שכינה ומחנה לויה, והמצורעין שצריכים לצאת אף מחוץ למחנה ישראל הריהם משתלחין חוץ למחיצתן שהזבים יוצאים אל מחוץ למחנה לויה בזמן המסעות, והמצורעים יוצאים אל מחוץ למחנה ישראל בזמן המסעות. ומעתה מאי לאו האם אין ה"קדשים" הנזכרים בברייתא זו שנפסלים ביוצא כוללים הכל, ואפילו את לחם הפנים, ונמצא איפוא שלחם הפנים נפסל ביוצא בשעת המסעות! ודוחים: לא, כוונת הברייתא שרוב הקדשים אכן נפסלים, ואולם בר חוץ מלחם הפנים, שאינו נפסל ביוצא במסעות.

14 ועל הבחנה זו שבין לחם הפנים לשאר קדשים תוהים: מה נפשך מה רצונך? אי אם אתה אומר שאהל מועד דוקא הוא, שעומד הוא בקדושתו אף בזמן המסעות — אפילו שאר קדשים נמי גם כן לא יפסלו ביוצא בזמן המסעות. ואי אם אהל מועד לאו לא דוקא הוא, שאינו בקדושתו בזמן המסעות — אפילו לחם הפנים נמי גם כן יפסל משום יוצא!

15 אלא יש לומר באופן אחר את דברי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי. ואמנם כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר שלא נחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, אלא מר חכם זה הסבור שאין הלחם נפסל במסעות אמר את דינו בלחם המסודר על השולחן. ואילו מר חכם זה הסבור שהלחם נפסל במסעות אמר את דינו בלחם המסולק מעל השולחן. ונמצא כי לא פליגי לא נחלקו זה עם זה, אלא כל אחד אמר את דינו בענין אחר.

16 ב למדנו למעלה בדברי הברייתא כי הקדשים נפסלים בשעת המסעות. ועל כך אמר אביי: שמע מינה למד מכאן כי יש סילוק מסעות גם בלילה, שלעיתים יצאו בני ישראל למסעם במדבר גם בלילה, ולא רק ביום. וראייתו: דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שאין סילוק מסעות בלילה — אימת מדלי אימתי היו ניטלים קלעי המשכן, וקפלו את המשכן ויצאו לדרך? אם תאמר כי לצפרא בבוקר היה זה, אם כן מאי איריא מה שייך, מדוע מסביר שנפסלו הקדשים בשעת מסעות משום יוצא? תיפוק תצא, תילמד לי דאיפסיל ליה שנפסל לו הקודש בלינה, שהרי עבר עליו הלילה!

17 ומקשים על דברי אביי: מדוע נצרך להוכיח כי יש סילוק מסעות אף בלילה, והלא פשיטא פשוט, הוא הדבר, שהרי בפרשה העוסקת בסדר המסעות "ללכת יומם ולילה" שמות יג, כא כתיב נאמר, ומשמע שהלכו גם בלילה! ומשיבים: צריך להשמיענו כן, שכן אין ללמוד זאת מן הכתוב. שהרי מהו דתימא שתאמר כי הני מילי דברים אלה האמורים בכתוב "ללכת יומם ולילה" עניינם היכא דעקור ביממא היכן שעקרו, שיצאו למסעם ביום והשמיענו הכתוב שהמשיכו ללכת אף בלילה, אבל היכא דלא עקור ביממא היכן שלא עקרו ביום, בליליא לא מצו עקרי בלילה לא יכולים לעקור, לכך קא משמע לן הוא, אביי, משמיע לנו שגם בלילה הם יכולים לצאת.

18 עוד שנינו בברייתא שהובאה למעלה, שבשעת המסעות היו הזבים והמצורעים משתלחים אל מחוץ למחנה, הרי שסבורה היא שאף בשעת המסעות לא הסתלקה קדושת מחנות, ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו כי בזמן מסע המחנות, לאחר שהוגללו הפרוכת, הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם, למקום שעמד בו מקודם המשכן, הוא מחנה שכינה, משמע שהסתלקה קדושת מחנות! אמר רב אשי: לא קשיא אין זה קשה: הא זו ברייתא אחת היא כשיטת ר' אליעזר, ואילו הא זו הברייתא האחרת היא כשיטת רבנן חכמים. דתניא שכן שנויה ברייתא,

19 ר' אליעזר אומר: יכול יהא הדין, שאם דחקו נדחקו בכח הזבין והמצורעין, ונכנסו לעזרה שבמקדש, בקרבן פסח הבא בטומאה שהיו רוב העם טמאים למת, אף שלכתחילה אסור להם להיכנס לשם, יכול יהו חייבין משום טומאה? לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" במדבר ה, ב, שהקיש הכתוב טמא מת לטמא הצרעת והזיבה ללמדנו: בשעה שטמאי מתים משתלחין מן המחנה — אף הזבין והמצורעין משתלחין, וחייבים כרת על שהייתם שם.

20 אבל כאשר אין טמאי מתים משתלחין, כגון שהפסח בא בטומאה — אף אין זבין ומצורעין משתלחין, ואינם חייבים כרת על כך. ומעתה יש לומר, כי אף בשעת המסעות, כיון שאין טמאי מת משתלחים מן המקום שהיה בו מחנה שכינה, אף הזבים והמצורעים אינם משתלחים משם. והברייתא האומרת שבשעה שהוגללו הפרוכת הותרו הזבים והמצורעים להיכנס למחנה שכינה הריהי כשיטת ר' אליעזר. ואילו הברייתא האומרת שאף בשעת המסעות הזבים והמצורעים היו משתלחים אל מחוץ למחנה, היא כשיטת חכמים.

21 א משנה אחת בין שתי הלחם, ואחת ובין לחם הפנים — לישתן ועריכתן סידורו של הבצק נעשים בחוץ לעזרה, ואילו אפייתן נעשית בפנים העזרה. ואפייתן של שתי הלחם ולחם הפנים אינן דוחות את השבת. ואילו ר' יהודה אומר: כל מעשיהם ואף לישתם ועריכתם נעשים בפנים העזרה. ר' שמעון אומר, לעולם הוי היה רגיל לומר: שתי הלחם ולחם הפנים הריהם כשרות אם נעשו בתוך העזרה, והריהם כשרות אם נעשתה לישתם ועריכתם ואף אפייתם גם במקום הנקרא בית פאגי שמחוץ להר הבית. שלדעתו אף אפייתם יכולה להיות בחוץ.

22 ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת התנא קמא לישתם ועריכתם הן של שתי הלחם והן של לחם הפנים נעשים מחוץ לעזרה, ואולם אפייתם נעשית בתוך העזרה. ומקשים על כך: הא גופא קשיא זה עצמו קשה.

23 שכן בתחילה אמרת כי לישתן ועריכתן נעשית בחוץ לעזרה — אלמא מכאן יש ללמוד שמדת יבש כלי המקדש ששימשו למדידת הדבר היבש, דוגמת הסולת, לא נתקדשה, שהרי אם כלי מדידת היבש מקדש את הבא לתוכו — התקדש כבר הקמח המובא לשתי הלחם וללחם הפנים, ואין הוא יכול להיות נילוש ונערך בחוץ שנפסל ביציאה אל מחוץ לעזרה. ולאחר מכן שנינו במשנתנו כי אפייתן של שתי הלחם ולחם הפנים נעשית דווקא בפנים העזרה, ולא מחוצה לה — אלמא מכאן יש ללמוד שמדת יבש נתקדשה! אמר רבה: שאלה זו הקשה אדם קשה, שהוא קשה כברזל כינוי לתלמיד חכם חריף ביותר, ומנו ומי הוא אותו תלמיד חכם? — רב ששת.

24 ותוהים על שאלה זו: מאי קשיא מה קושיה היא זו? דלמא שמא הכלי העשוי למדידת עשרון הקמח לצורך לחם הפנים ושתי הלחם אכן לא מקדש את הניתן בו, ואולם התנור מקדש את הנאפה בו, ולכך אפו אותם דווקא בעזרה!

25 אלא יש צורך לומר שאי קשיא, הא קשיא אם קשה, זה הוא שקשה, והסתירה היא מחלק אחר שבמשנתנו: שנאמר בתחילה במשנתנו כי אפייתן של אלה נעשית בפנים — אלמא מכאן יש ללמוד שהתנור מקדש את הנאפה בתוכו. ואילו לאחר מכן שנינו במשנתנו כי אין לישתם ועריכתם ואפייתם דוחות את השבת, ולפיכך צריך לעשות אותם מלפני השבת — אם כן, לאחר שנתקדשו איפסלה נפסלת היא בלינה, ככל קרבן שעבר עליו לילה, בלא שהוקרב על המזבח! אלא אמר רבא על שאלה זו כי כך הקשה אדם קשה, שהוא קשה כברזל, ומנו ומי הוא? — רב ששת.

26 אמר רב אשי על שאלה זו: מאי קושיא מה קושיה היא זו? דלמא שמא אין התנור מקדש את הנאפה בתוכו, ואין שתי הלחם ולחם הפנים שנאפו בו נפסלים בלינה, ומאי מה פירוש הנאמר במשנתנו בענין אפייתם שהוא "מבפנים"? — לאו דווקא בתוך העזרה, אלא במקום בו נמצאים כהנים הזריזין במלאכתם, האופים את אלה בזריזות, לבל יחמיצו.

27 ומעירים: והא וזו שאמר רב אשי ברותא חיצונית היא, כלומר, אינה אימרה נכונה, כי מה נפשך רצונך? בכל אופן שאתה רוצה קשה: אי אם לצורך מלאכת האפייה בעינן צריכים אנו כהנים הזריזין במלאכתם — אף לצורך לישה ועריכה נמי בעינן גם כן צריכים אנו כהנים הזריזין במלאכתם. ואי ואם לצורך לישה ועריכה לא בעינן אין אנו צריכים כהנים הזריזין במלאכתם — אף לצורך אפייה נמי לא בעינן גם כן אין אנו צריכים כהנים הזריזין במלאכתם. ואילו משנתנו מבדילה בין לישה ועריכה לבין אפיה! אלא צריך לומר שמה שאמר רב אשי ברותא חיצונית היא, ואינה אימרה אמיתית.

28 ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר כי כל מעשיהן לישתם, עריכתם ואפייתם של לחם הפנים ושתי הלחם נעשים דווקא בפנים העזרה. ואילו ר' שמעון סבור כי כל מלאכתם יכולה להיעשות בחוץ. ובהסבר מחלוקתם אמר ר' אבהו בר כהנא: ושניהן מקרא אחד דרשו, שכן נאמר בדוד שבשעה שברח מפני שאול, בבואו אל אחימלך הכהן בנוב, וביקש ממנו לחם, ענהו הכהן "...אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש..." שמואל א כא, ה, הוא לחם הפנים. והשיבו דוד "...ויהיו כלי הנערים קודש =שטהורים הם, והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי".

29 ובפירוש הדברים נחלקו חכמים, שר' יהודה סבר כי ביום חול אשכחינהו מצאם דוד את הכהנים בעת דקא אפו ליה שהיו אופים אותו, את לחם הפנים. אמר להו להם דוד לכהנים בשאלה: כיצד זה בדרך ביום חול קא אפיתו ליה אתם אופים אותו? שהרי בכך ואף כי היום יקדש הלחם בכלי בתנור, הלא איפסיל ליה יפסל לו למחרת בלינה. ולכך אין אופים את לחם הפנים אלא בשבת. והרי שהתנור מקדש את הלחם, ולכן צריכה אפייתו להיות בפנים.

30 ואילו ר' שמעון סבר כי כך היו הדברים: בשבת אשכחינהו דקא אפו ליה מצא אותם שהם אופים אותו, אמר להו להם: לא כך יש לעשות, שכן אין לאפות אותו בשבת, אלא בדרך ביום חול בעיתו למיעבדיה צריכים אתם לעשותו! ואין לחשוש מלאפות את הלחם ביום חול, שמא התנור מקדש את הלחם, וייפסל בלינה, שהרי מידי וכי התנור מקדש את הלחם?! והלא נתינת הלחם על השלחן הוא שמקדש אותו.

31 ותוהים על הסברו של ר' אבהו בר כהנא: ומי מצית אמרת והאם יכול אתה לומר שבשעת אפייה של לחם הפנים אשכחינהו מצא אותם דוד? והכתיב והרי נאמר עוד באותו ענין "ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו" שם ז. הרי משמע שדוד קיבל מהלחם שכבר הוסר מן השולחן!

32 אלא מאי מה פירוש הכתוב "והוא דרך חל אף כי היום יקדש בכלי" דקא שהוא אמר להו להם, לכהנים? — הכי קא כך הם אמרו ליה לו: ליכא אין כאן לחם חול, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה', והרי הם אסורים באכילה למי שאינו כהן.

33 אמר להו להם דוד לכהנים: לא מיבעיא לא נצרכה לומר בהאי זה הלחם שכבר הוסר מהשולחן, שהוא מותר לי באכילה, שהרי כיון דנפק ליה שכבר יצא לו הלחם, לאחר שהוקטרו בזיכי הלבונה מכלל איסור מעילה, מעתה דרך דבר חול הוא אצל הכהנים, ומותר אני באכילתו. אלא אפילו בלחם האיך נמי האחר גם כן, זה שהיום יקדש בכלי, שנסדר היום על שולחן הפנים, מכל מקום הבו ליה דליכול תנו לו, לי לאכול,